הַד' - לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ
הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. כְּתִיב בְּ'אַלֶף' לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לְפֶלֶא הָעֶלְיוֹן וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין שֶׁבָּהֶן עִיקָר הַהַנְהָגָה וְקָרֵינַן בְּ'וָאו' לוֹ צָר. וּכְתִיב (שֹׁפְטִים י, טז): "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ
כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו
אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה
במידה הרביעית שהיא לשארית נחלתו
נתחיל ללמוד מדוע מתנהג כך הקב״ה עם ישראל
בשלוש המידות הראשונות למדנו על סובלנותו ומחילתו הגדולה של הבורא כלפינו
ועד כך אפשר להבין את גודל ההנהגה של הקב״ה שהרי מידות אלה מתייחסות להתנהגות הבורא בלבד כדוגמת הורה לילדיו
אומר לנו הרמ״ק שבמידה הזו הקב״ה מתנהג איתנו בדרך של רחמים וחסדים כאבא ואמא לילדיו או כאח לאחות או כילד לאהבת הוריו שהם כל כך קרובים שיש בניהם קשר דם ומוסיף לומר שיש לנו ממש חלק מבשרו של הקב״ה לכן נאמר שיש בנו חלק אלוקה ממעל וכל זה מצד אבותינו שהאמינו בה׳ ומסרו נפשם לקדושת ישראל
וכמו אבא שמעניש את ילדיו או חלילה בכל צרה שתהיה להם מכל סיבה שהיא
אנחנו מרגישים את הכאב ומצטערים בכאבם
לכן אומר הרמ״ק בכל צרתם לו צר והוא מתכוון שבכל כאב שיש לעם ישראל
גם לקב״ה כואב בכבודו
וכותב ״לו״ באות ו׳ ואמור לכתוב באות א׳ שהיא מאותיות פ, ל, א, כדי לומר לנו שהצער מגיע לפלא העליון שהיא מידת הכתר וזו היא שמעבירה את השפע והלימוד לספירת החכמה שמקבלת את השפע מעליון בכדי להעביר בספירות
וכל שכן לדו פרצופין – פה מתכוון הרמ״ק לזכר ולנקבה שהם שבע הספירות התחתונות שמנהיגות את עולם היצירה והעשייה שנקראות ״זת״ מידות תחתונות
שהן ההתגלות האלוקית בעולם היצירה והתגלות האלוקית מבחינת מלכות בעולם העשייה שזו עיקר ההנהגה
המידות האלה נקראים גם ימים כך מפרשים על ידי הקבלה
הכוונה שהעולם נברא ב- 6 ימים בעולם היצירה
6 הספירות התחתונות שהן- חסד -גבורה – תפארת – נצח -הוד – יסוד
וביום השביעי שהיא שבת ספירת המלכות
עולם האצילות מוכלל מששה פרצופים: עתיק יומין (ע”י), אריך אנפין (א”א), אבא ואמא (ביחד – או”א), זעיר אנפין (ז”א) ונוקבא דז”א (נוק’)
פרצופי אריך אנפין ועתיק יומין הם שני פרצופים המשויכים אל ספירת הכתר. פרצוף עתיק יומין, הוא פנימיות הכתר, נחשב לחלק האחרון במאציל, ולעומתו פרצוף אריך אנפין, חיצוניות הכתר, נחשב לראש הנאצלים
פרצוף אבא הוא הפרצוף של ספירת החכמה, ופרצוף אמא הוא הפרצוף של ספירת הבינה
פרצוף ז”א הוא הפרצוף של שש הספירות מחסד עד יסוד, ופרצוף נוקבא הוא הפרצוף של ספירת המלכות
וכשאדם מצטער בייסורים גם השכינה מצטערת איתו לכן תכלית התפילה היא להסיר את הייסורים של מעלה מן האדם כי אין הבורא יכול לראות אותנו בצערנו כלל שבאו בסיבות עוונותינו מפני שאנחנו שארית נחלתו בשר מבשרו
עוד סימן לכך שבכל צלקת שקיימת בגופנו אפשר לראות סימן לריפוי של הקב״ה את גופנו ובכך להבין שהצלקת היא שאר בשר שהקב״ה ריפא אותנו
מכאן אנחנו צריכים ללמוד הנהגה מעשית ולהתנהג כך עם ישראל כי כולנו שאר בשר אלו עם אלו שהרי כולנו חלק אלוקה ממעל כולנו חלק מהנשמה האחת
וכולנו כלולים יחד אלו באלו ובכל אחד מאיתנו יש את חלק מחברנו בנו
ומצד האיחוד שמרובים עושים את המצווה יחד כך העוצמה של הפעולה גדולה יותר ומשפיעה יותר בעליונים כי כל המצוות כלולות אלה באלה
מכאן שהערבות ההדדית בעם ישראל צריכה להיות בכך שאחד מאחינו נמצא בצער
אנחנו נרגיש את צערו וההיפך מכך שיהיה בשמחה נשמח בשמחתו
מטעם הקרבה
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד